סיפורי בייגלה

אנשים רבים שואלים אותי אודות שרשרת הבייגלה ומה הסיפור שלה.
סיפור הבייגלה עובר בין כמה יבשות, ולמעשה חולש על כמה דורות. ככה הוא מתחיל

מה צריך אדם יותר מכוס של מיץ תפוזים קר?

אני זוכרת את עצמי מגיל קטן בשנות ה-90 מסתובבת בין הגלריות ביפו-העתיקה, סוקרת כל עץ ואבן, ולומדת ציור אצל אמני יפוהעתיקה בבתיהם הצפופים מלאי הריח של צבעי השמן, להוריי משה חברוני ונגה אלעזר, הייתה גלריה לצורפות תכשיטי כסף וזכוכית רומית ברחוב מזל אריה. אחרי בית ספר הייתי מגיעה לגלריה ומטיילת בגלריות ובסמטאות הצפפות, לגלריה של הוראס ריכטר ששכנה ליד הגלריה של הוריי הייתי נכנסת להתרשם מהתערוכות שהיו מוצגות בה ולפעמיים על הגג של הוראס אם הייתה חתונה הייתי מתגנבת פנימה בשקט לשתות כוס מיץ תפוזים קר. ממול הגלריה של הוריי שכנה הגלריה / מפעל של פרנק מייזלר. אנשי הגלריה הכירו אותי ונתנו לי לשחק להנאתי עם הפסלים שבתצוגה. בסוף הרחוב היו הבית והמוזיאון של אילנה גור. אילנה מידי פעם, הייתה עוברת עם הכלבים שלה ומביאה לאבא איזה פסל לתקן או תכשיט חדש להכין לחנות שלה. ובסמטאות הייתי נתקלת בקבוצות של תיירים מכל העולם, עם מדריך שמספר להם את סיפורי יפו. בשבילי זו הייתה שכונת ילדותיי ובשבילם זה היה סיפורה ההיסטורי של יפו

ראשונה - אילנה גור בחצר הסטודיו ביפת 39 עם עדן חברוני. על השולחן עומדים ברושים שמשה חברוני עבד עליהם, וברקע פסל של משה חברוני 2015. שניה -  דוגמנית עם תכשיטים של אבי ואמי - נגה ומשה חברוני - לגלריה ענבר. 1998. אחרונה - מנשה קדישמן אילנה גור ועדן חברוני, בביתו של קדישמן אוחזים בציור שמנשה העניק עם הקדשה לעדן, אוגוסט 2013

ומחוץ ליפו העתיקה הורה ושמחה

לא רחוק מהגלריה ברחוב יפת 39, בבניין בסגנון עותומאני, גרה כל המשפחה, כולל סבא ניסים חברוני וסבתא מלכה. בחצר דירתם לצד עצי וושינגטוניה אבי הקים סטודיו. בסטודיו עסק אבי יחד עם אימי בצורפות ופיסול. עם השנים הגלריה ביפו העתיקה נסגרה, ואבי הגדיל את הסטודיו והמשיך לעבוד בו. גם לאחר סגירת הגלריה, החיבור ליפו העתיקה ולנמל יפו הרגיש כל כך קרוב. במשך הזמן, דרך תמונות ישנות, נחשפתי לממשות החיבור הזה. בבניין שלנו, ביפת 39, שנבנה בשנות המנדט הבריטי - או טיפה לפני באזור 1917, שכנה במשך כמה שנים הקונסוליה האיטלקית. למעשה זהו אחד מבין הבניינים הראשונים שנבנו מחוץ לחומות העיר העתיקה (יפו העתיקה). בתקופת המנדט הבריטי, בשנות ה 20 של המאה ה-20 נסלל רחוב יהודה הימית עד לנמל יפו. מעליו נבנה המחלף הראשון בארץ - גשר יהודה הימית. הבריטים בנו את המחלף על מנת ליצור דרך מהירה לסחורות הנמל, ולסוחרי הנמל שעיקר פעילותם הייתה ייצוא של ענף התפוזים, אשר שיגשג באותם השנים ביפו.  הבית ברחוב יפת 39 נבנה על אותו "המחלף" והיה מוקף בחומה. מאחורי הבית ניתן לראות במפות של המנדט הבריטי את פרדסי יפו, גדושים בתפוזים מזן השמוטי, ולצידם גידולים של עצי אגוז וכרמי ענבים שהביאו באותם השנים הטמפלרים לארץ. 

ראשונה - הבית ברחוב יפת 39, מבנה אחד מימין למסומן בצהוב, הבית מוקף בגדר מזרחית ורואים את עץ הוושינגטוניה בחצר חדי עין אף יבחינו באונית ענק עוגנת בנמל יפו ברקע 1940. שנייה - חלק ממפת יפו מהמנדט הבריטי 1924. במפה מסומן הבית כקונסוליה האיטלקית, ואפילו יש סימול של עץ הוושינגטוניה. אחרונה - סבלים פורקים ומעמיסים תפוזים בנמל יפו 1910 לערך.

רומנטיקה איטלקית? לא באמת...

מיד עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939 התנדב סבי לצבא הבריטי, ולחם בשירותיו תחת הדגל היהודי. בעת שירותו נשלח סבי להילחם בנאצים באיטליה. בין היתר הוא לחם גם בהגנה. לאחר תום המלחמה סבי עבר לשרת במשטרת ישראל והקים את מערך האופנוענים בשירות המשטרה ובו שירת עד יציאתו לגמלאות. בצהרי ה-14 במאי 1948 בארץ - שמחה וששון - הוכרזה הקמת מדינת ישראל! מנהלת העם וראש המנהלה דוד בן גוריון התכנסו בבית דיזינגוף, והכריזו על הקמת המדינה. בנובמבר אותה שנה עברו יחד סבא וסבתא לגור בבית ברחוב יפת 39. בתמונה נדירה, ניתן לראות את סבתא מחבקת את סבא אשר יושב במדי צבא על הרצפה בחצר הבית. סבא וסבתא היו זוג רומנטי מאוד, ולימים הייתי רואה אותם מידי פעם מטיילים יד ביד על גשר יהודה הימית כמו זוג צעיר שהכיר לראשונה, הם מעולם לא נפרדו. זכרונם לברכה.

מוזמנים להיכנס לאתר שבנית יחד עם שמואל גילר ולהאזין לקטע שבו הוא מספר על הבניין ההיסטורי ביפת 39, על סבי ניסים חברוני ואבי משה חברוני ותולדות המשפחה בבנין

>>> לינק

ראשונה  - סבא שלי ניסים חברוני במדי צבא עם סבתא שלי מלכה חברוני מחובקים בחצר הבית 1948 לערך.  שנייה - מכתב שכתב סבא שלי ניסים חברוני למלכה חברוני, בבקשה שתגיע בדחיפות לבית שעתה רכשו ביפת 39 היות והוא צריך את עזרתה מכיוון שנכנסו אליו פולשים 1948. שלישית - סבא ניסים חברוני (שמאלי בתמונה) עם רכב צבאי באיטליה שנות ה-40 של המאה ה-20. רביעית - היחידה לאותות שירות: אות הוקרה ללוחם בנאצים, מוענקת לסבא שלי - ניסים חברוני על שירותו בצבא הבריטי ולוחמה נגד הנאצים באיטליה  

זיכרונות של ריח בטעם ספרדי

בימי שישי היו מתחילים לעלות ריחות של מאכלים מיוחדים מהבית של סבא וסבתא. בשעה אחת בדיוק סבא היה חוזר מהעבודה וסבתא הייתה נעמדת בחצר וקוראת לנכדות בצעקות שירדו לאכול לפי הסדר: "ענבר... עדן... עונג..." (עושר עוד הייתה תינוקת) אני חושבת שברגע ששמעתי אותה צועקת מלמטה לבוא לאכול, הייתי רצה את המדרגות! היינו יושבים הנכדות כולן לאכול. בשישי אוכלים אורז עם שעועית - קבוע. לפעמיים, במקום האורז ספגטי. סבא סבתא היו אוהבים מאוד להאכיל אותנו וכשזה קרה הגיע גם המשפט "אחד אחרון לאליהו הנביא..." , אני חושבת שהיו הרבה 'אחדים אחרוניים' - ואליהו לא שבע אף פעם.  סבא אהב מאוד לפסל ולצייר. הוא היה מצייר המון שנים, ומחלק את הציורים כמתנה לכל בני המשפחה. בימי הקיץ ביפו, היינו כמעט כל שישי, הולכים לים שאחרי מדרון יפו. החוף היה לבן ובתולי כמו חופי צפון הארץ. אם היינו חוזרים מהים רעבים היינו עוברים במאפיה פינתית בסוף רחוב יפת - "קובריגרו" (האופה של הבייגלה). שמה אופים במקום 24 שעות בייגלה חם. הייתי עומדת מסתכלת על האופים - איך במיומנות מדהימה הם קולעים בייגלה ומכניסים לטאבון. ובזיכרון מתוק מגיל 10 לערך, אני זוכרת שפעם בשבוע הייתי מחכה שיגיע הצלצול בבית הספר - ואז הייתי תופסת לאחותי את היד חזק ורצה איתה עד לנמל יפו. בנמל סבא וסבתא היו יושבים ושותים קפה, וסבא היה מפנק אותי בגלידה. 

ראשונה - סבא ניסים ומאחוריו קיר עם פסלים מצריים אשר הוא פיסל שנת 1995. שניה - ארוחת צהריים בבית של סבא וסבתא. אחיותיי ומה בתפריט? ספגטי עם שעועית שנת 1990. שלישית - אני יושבת על השולחן בחצר ומאחורי החומה המקורית שהקיפה את הבניין ומצד שמאל עוד יקום הסטודיו 1987.

לעוד קצת בייגלה

מוזמנת לעקוב אחרי באינסטגרם בלחיצה כאן
וגם לעקוב בפייסבוק בלחיצה כאן

וגם,  לחברות מועדון בייגלה אני שולחת ניוזלייטר עם הפתעות סודיות
רוצה להצטרף למועדון הבייגלה, קישור לדף הצטרפות כאן